השתתפות באירוע של משפחה חרדית ביום השואה דווקא

תשובה:

טוב, זו שאלה קשה ומכאיבה. אפילו הייתי אומר שזה מזעזע... כי איך יתכן לעשות שמחה ביום שבו אחים שלך, מדינה שלימה, חמישה או ששה מיליון בני אדם, יהודים שחיים בישראל, מציינים יום של עצב ואסון- ואתה עושה שמחה כל כך גדולה (350 אנשים!) דווקא ביום הזה.
ואני חושב שזו הנקודה הראשונה- עצם זה שזה מזעזע חלק ניכר כל כך של העם, זה כבר הופך את זה ללא קביל מבחינה הלכתית. 5 מיליון מזדעזעים, ואתה היחיד שצודק וחוגג?

לגבי דברי הרב מלמד- מלבד המוזרות לקבל אותו פתאום כפוסק קביל (אצל הבחור ששלח את המאמר שלו), יש כאן ללא ספק ניסיון של פשרה. משהו מעין מה שעשה הרב עובדיה בנושא הצפירה- שדן בנושא הצפירה, ואמר שנכון שיש איסור לעשות "מעשה גויים", אולם רק כשהוא חסר משמעות. ומכיוון שזה לא מעשה גויים נטול משמעות, כי לצפירה יש רעיון בסיסי מאוד הגיוני, הרי שצריך לעמוד בצפירה ונניח להגיד תהילים, אם כל כך קשה לבן אדם לעמוד דקה ולחשוב על המתים.
אז הרב מלמד מציע איזו שהיא פשרה. כי הרי הקביעה של יום השואה ביום כ"ז ניסן היא לא נטולת משמעות והיא לא שרירותית... היא נקבעה ביום מרד גיטו ורשה כדי לציין משהו, את ההתנגדות שבכל זאת היתה ואת הגבורה ולא רק את המוות. אז זה לא משהו נטול היגיון לגמרי. לא בחרו משהו אקראי... ויש לזה סיבה וזה בטח ובטח לא מנהג גויים. ומכיוון שיש כאן התנגשות עם האופי של חודש ניסן- הרב מלמד מציע שמבחינה חינוכית לחשוב לא רק על האבל, אלא גם על הילודה. הוא בא ל"פתור" בעיה הלכתית, או התנהגותית... עם רעיון.

לגבי עצם העניין... יש ברייתא (שבת קי"ד) שאומרת- " והאמר להו רבי ינאי לבניו- בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים. לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים...". כלומר רבי ינאי מדריך את בניו לא להלביש אותו תכריכים לבנים מידי ולא שחורים מידי... כי אם לא יזכה, ויכנס ח"ו לגיהנם, הוא יהיה כמו חתן בין אבלים (כולם בגיהנם שחורים והוא לבוש לבן), ואם יזכה ויגיע לגן עדן, הוא יהיה לבוש בשחור וכולם בלבן...
ולכאורה מה אכפת לרבי ינאי איך הוא יהיה לבוש או איך יראה אם יגיע ח"ו לגיהנם? כולם רשעים שם? ניתן ללמוד מדברי התנא (רבי ינאי היה בדיוק בדור המעבר, במקום אחר זה מופיע בשמו של רבי יוחנן), שאפילו בגיהנם אין ענין להיות חתן בין אבלים. להיות במצב של כאילו שמחה, כשכולם בצער. כל שכן כאן-כולם סביבך אבלים, כולם בצער, כולם זוכרים בכאב רב את אחד הדברים הכי נוראיים שקרו אי פעם ביקום- ואתה חתן? ואתה חוגג באולם עם מאות אנשים? זה הרבה מעבר לענין של דינא דמלכותא דינא. הרבה מעבר. זה ענין של נושא בעול עם חבירו, של שותפות באבל ובצער נוראיים כל כך.
הענין של היתלות במנהג לא ללכת בחודש ניסן לבתי קברות, נראה לי כסוג של תירוץ... כי הרי לא ביקשו מהם לשבת ולבכות... זה מתחיל, כמובן, ממקום אחר- מההתנגדות לציונות ולכל מעשיה, ואז זה מגיע גם למקום חמור של "אני לא מוכן אפילו להיות שותף איתם באבל שלהם". גם כשהם בוכים בכאב ובזעזוע- אני במקום אחר.
זה קודם כל נגד משניות שצריך להיות כחלק מהציבור, שצריך לכבד את המצב שבו אחרים נמצאים, לכבד את הכאב, את התחושות של אחרים. זה הרי לא יום שנקבע במקרה לתאריך הזה. ובכל זאת האמירה שאתה לא שותף מעידה על ניתוק גמור מהתחושות של העולם היהודי שסביבי- זה לא רק לשבת בבית ולא להיות חלק- זה לחגוג כשאחרים כואבים.
לכן זה נראה לי פשוט שלמרות הצער שב"החרמת" אירוע משפחתי, אין שום מקום שבעולם להשתתף באירוע כזה.
שירבו שמחות